לפני שאני מסבירה איך עובדים בחוברת, אני רוצה לספר לכם משהו שקרה לי בעבודה. הסיפור הזה הוא הסיבה שהמוצר הזה קיים בכלל.
צחי הגיע אליי עם 2 צ'יוואווות בני 10 חודשים.
חמודים. ממש חמודים. הוא והמשפחה אהבו אותם בלי גבול.
אבל היה משהו אחד שהפך את החיים אצלו לקטנים.
הם עשו צרכים בכל מקום בבית.
במקום שצחי יפתח את הבוקר עם קפה, הוא היה פותח אותו עם סמרטוט ומגב. בערב, אחרי יום עבודה, אותו דבר. סמרטוט ומגב.
לצחי יש חצר גדולה. הוא היה משחרר אותם שם במהלך היום, בתקווה שיעשו צרכים בחוץ. הם עשו. בכל פינה של החצר. בלי סדר. בלי מקום קבוע.
האהבה היתה שם. ההנאה מהכלבים נסחפה בסמרטוטים.
כשהוא הגיע אליי, לא דיברנו על הכלבים בכלל.
דיברנו על צחי. ועל המשפחה.
אמרתי לו, מהיום, יש סדר יום. שלוש יציאות לטיול. בוקר, צהריים, ערב.
חלוקת תפקידים. הילדים גם מוציאים, לא רק אבא.
קבוצת ווטסאפ משפחתית. כל פעם שמישהו מוציא את הכלבים, הוא שולח לשם תמונה. הוכחה לעצמכם, שאתם באמת עושים את זה.
והקערות יוצאות מהרצפה. הכלבים אוכלים בזמנים מוגדרים, מנות מדודות.
לא אמרתי לו אף מילה על איך לאלף את הכלבים.
הקול שלו רעד.
הכלבים רגועים. אין צרכים בבית. החצר נקייה. אין ויכוח מי מוציא לטיול.
ובוקר אחד, צחי תפס את עצמו ביציאה של שעה לטיול עם הכלבים, נהנה מהאוויר, מקבל שעה של כושר, והכלבים פורקים אנרגיה. הוא חזר הביתה והבין שהבוקר שלו השתנה לגמרי.
הסיפור הזה חידד לי משהו שתמיד ידעתי, וחשבתי עליו אבל לא תמיד הצלחתי לנסח.
כשיש סדר, והכלב יודע מה קורה בכל שלב של היום, זה יוצר אצלו ודאות.
ככה גם אצל הבעלים.
וסדר בחיים זה אחד הדברים הכי חשובים שיש.
זאת הסיבה שהקורס הזה לא מתחיל באילוף הכלב. הוא מתחיל בסדר אצלכם. כל מה שאתם הולכים לעשות פה, ב-21 הימים הקרובים, זה לבנות את הוודאות הזאת. שלכם, ושלו.
החוברת הזאת היא לא ספר. היא לא נועדה לקריאה. היא נועדה לשימוש.
יש לה ארבעה חלקים.
לפני שאתם מתחילים, יש שני עמודים שאתם והאדם השני בבית עונים עליהם בנפרד. אל תציצו זה בתשובות של זה לפני שסיימתם.
זה לא טסט. זאת המראה.
יושבים יחד עם בן או בת הזוג, או עם כל מי שמטפל בכלב, וממלאים את הדף ביחד. בלי הדף הזה הקורס יעבוד רק על אחד מכם, והכלב יקבל מסרים סותרים.
לפני יום 1, אנחנו משנים דבר אחד שהולך ללוות אתכם לאורך כל ה-21 יום. האוכל היומי של הכלב יוצא מהקערה. הוא הופך לכלי עבודה. תקראו את הדף הזה לפני שאתם מתחילים, ולא תדלגו עליו.
כל יום, אחרי שצפיתם בסרטון או הקשבתם להקלטה הקולית, אתם פותחים את עמוד היום וממלאים שלוש שאלות.
10 דקות ליום. לא יותר.
אנחנו לא סופרים מה לא בסדר. אנחנו תופסים מה כן.
המוח שלנו רגיל לזהות את הרע. אבל את הרגעים שהוא שכב חמוד שלוש שעות, או יצר אתנו קשר עין מיוזמתו, או חיכה ליד הדלת בלי לקפוץ, אלה הרגעים שאף אחד לא רושם. ובלי לרשום אותם, אנחנו לא מחזקים אותם. דרך השלילה לא נגיע לשום מקום.
ענו לבד. אל תראו מה האדם השני כותב לפני שסיימתם. זה לא טסט. זאת המראה.
נסו לכתוב משפט אחד, לא רשימה. מה הדבר שאם הוא היה נפתר, הייתם נושמים לרווחה?
זה הדבר הכי חשוב בחוברת. הכי קשה לענות עליו. תהיו כנים. רק אתם תראו את התשובה.
אל תכתבו "שאני אוהבים אותו". זה ברור. תכתבו משהו שלא הייתם רוצים לשמוע.
אותן שלוש שאלות. ענו לבד. אל תראו מה האדם השני כתב לפני שסיימתם.
עכשיו, פתחו את שני העמודים הקודמים זה לצד זה. מה אתם רואים?
האם עניתם אותו דבר על שאלה 1?
האם עניתם אותו דבר על שאלה 2?
האם עניתם אותו דבר על שאלה 3?
אם עניתם דברים שונים, לא חשוב מי "צודק". חשוב שאתם זיהיתם שאתם רואים את הכלב אחרת.
הכלב, מצידו, רואה שניים. ושניים שלא מסונכרנים אומרים לו שאין מנהיגות בבית.
הסעיף הבא, "כללי הבית", הוא הפתרון לזה.
ממלאים את שני העמודים האלה ביחד. שני העטים, שני המוחות, שתי החתימות בסוף.
מה שכתוב כאן יישאר תקף ל-21 הימים. בלי שינויים על הדרך. בלי "סתם הפעם". אם אתם לא מסכימים על משהו, מדברים עליו עכשיו ולא תוך כדי.
מי נכנס ראשון מהדלת?
מה אנחנו עושים בדקה הראשונה אחרי שנכנסנו?
הסיכום שלנו:
מי אוכל ראשון בבית?
האם הוא מקבל פינוקים מהשולחן בזמן שאנחנו אוכלים?
הסיכום שלנו:
מותר לו על הספה?
מותר לו במיטה?
יש בבית חדר אחד שאסור לו אליו?
מה אנחנו עושים כשמישהו דופק בדלת?
איפה הוא נמצא בזמן שהאורח נכנס?
מילים שאנחנו אומרים כשהוא עושה לא בסדר:
מילים שאנחנו אומרים כשהוא עושה טוב:
מילה שאנחנו לא מתכוונים לומר אף פעם יותר:
מה שכתוב פה מחייב את שנינו ל-21 הימים הקרובים.
תקראו את הדף הזה פעמיים.
מהיום, האוכל היבש של הכלב יוצא מהקערה.
הוא לא נעלם. אנחנו עוד נשתמש בכל גרם שלו. רק שהוא הולך לעבוד אצלנו במקום להישאר בקערה משעממת.
כל גור או כלב בריא אוכל בערך 100 עד 300 גרם של אוכל יבש ביום, תלוי בגודל. זאת כמות יומית מטורפת של הזדמנויות שזורקים בקערה תוך 30 שניות.
מהיום, הכמות הזאת הולכת לעבוד.
בבוקר, מודדים את כל המנה היומית של הכלב. מחלקים אותה לשלוש: שליש לבוקר, שליש לצהריים, שליש לערב.
שמים אותה בכיס, או בקופסה קטנה על השיש, או בשקית באזור הראשי של הבית.
מעכשיו, כל פעם שהוא עושה משהו טוב, הוא מקבל 1 עד 3 פיסות אוכל מתוך הכמות הזאת. בלי לחשוב פעמיים. רק להושיט יד.
במקום ארוחה אחת ארוכה ומשעממת בקערה, הוא מקבל את היום שלו במנות קטנות שכל אחת מהן אומרת "ראיתי שעשית טוב".
יותר ממה שאתם חושבים.
כל אחד מאלה שווה פיסת אוכל. בשקט. בזמן שזה קורה.
הכלב לומד תוך כמה ימים שהקשבה לבעלים = ערך.
לפני זה, הקשבה לבעלים = שום דבר ספציפי, כי האוכל מגיע ממילא.
אחרי זה, הוא מתחיל להציע לכם התנהגויות. להביא קשרי עין. לחזור אליכם בטיול בלי שביקשתם. לעצור לפני הספה ולחכות.
הוא לא הופך לכלב צייתן. הוא הופך לכלב שמעריך אתכם.
יש הבדל. הוא קריטי.
אל תתנו אוכל יבש בקערה במשך 21 הימים.
אם נשארו לכם כמה גרגירים בסוף היום, אפשר לפזר אותם על השטיח לחיפוש.
אל תתנו פינוקים מסחריים נוספים במהלך היום, אלא אם זה לתרגיל מורכב במיוחד.
אל תהפכו את זה לטקס. הפיסה מגיעה מיד, בשקט, בזמן שזה קורה. לא "תשב, תיתן יד, תקבל". זה לא תרגיל פקודה. זאת הכרה ברגע טוב.
בכל אחד משלושת הטיולים היומיים, האוכל יוצא איתכם. כיס. שקית. מה שעובד לכם.
אנחנו מחזקים בטיול על קשר עין, על הליכה לידנו, על רגיעה מול גירויים.
ואם הכלב מסרב לאכול בטיול? לא נותנים לו כלום בבית. למחרת, ממשיכים מאותה נקודה.
תוך כמה ימים הוא מבין שאין ארוחות חינם. ושאיפה שהוא מקבל את האוכל זה איפה שהוא מתחיל לשתף פעולה.
ביום הראשון של החוברת, פתחו שקית, מדדו, חלקו לשלוש, ושימו את החלוקה הראשונה בכיס שלכם.
תופתעו כמה רגעים טובים יש שם, שלא רואים.
כל מה שנעשה ב-21 הימים הקרובים, יושב על השלד הזה. אם השלד חזק, הכל אפשרי.
3 טיולים ביום.
בכל טיול לוקחים אוכל איתנו. אם הכלב מסרב לאכול בטיול, לא מקבל בבית. למחרת ממשיכים.
המטרה: שיתעייף.
הוא נרגש או מסטרס מהסביבה? מאטים. אנחנו לא מגבירים לו את הסערה.
הוא מזדחל ולא בעניין? מעלים קצב. אנחנו מובילים את האנרגיה.
בטיול אנחנו מחזקים על קשר עין. כל פעם שהוא מסתכל עלינו מיוזמתו → פיסת אוכל.
פותחים את הדלת. מחכים שיתיישב לידנו או יעמוד ויסתכל עלינו. רק אז יוצאים.
בלי קפיצות, בלי משיכות, בלי דרמה ביציאה.
בתוך הבית לא משחקים עם הכלב.
הכלב צריך דרך אחת. אי אפשר לדרוש ממנו להיות רגוע ובאותה נשימה להריץ אותו במסדרון.
הבית הוא המקום השקט. הטיול הוא המקום של האנרגיה.
אם הוא מסתובב מתוסכל בבית, הציעו לו תעסוקה שקטה:
אם יש לכם חצר, אפשר לשחק שם. אבל זה לא מחליף טיול.
החצר לא פורקת אנרגיה. הרבה כלבים נהיים מתוסכלים מהשהייה בה ורק נובחים על כל עובר ושב.
3 טיולים ביום, גם אם יש חצר.
בשבועיים הראשונים, הרצועה נשארת על הכלב בבית. מורידים רק כשהולכים לישון או יוצאים מהבית. כשמתעוררים, מיד מחזירים.
הרצועה היא הכלי שלנו: אם הוא נכנס לחדר אסור, מובילים אותו החוצה ברצועה. אם עלה על ספה, מורידים ברצועה.
בלי מגע פיזי. בלי לחץ. הרצועה עושה את העבודה.
כדאי להכיר אותן עכשיו, כדי שלא תתפסו על המילה כשנגיע לתוכן.
לפני שאנחנו עובדים על הכלב, אנחנו עובדים על עצמנו.
ב-7 הימים האלה לא נדרוש מהכלב כלום. נשנה את עצמנו: את הקול, את שפת הגוף, את התגובות שלנו, את השגרה שלו.
בעלים יציבים
הם הצעד הראשון
של כל שינוי.
היום אנחנו לא עושים כלום מול הכלב. רק מסתכלים על עצמנו.
שאלו את עצמכם בכנות, אחד אחרי השני: אני יציב מולו, או שאני המעגל פינות בבית?
האם אני מתרגש יתר על המידה כשאני חוזר הביתה? לחוץ בטיולים? חרדתי בעת מפגש עם כלבים אחרים? רחמן כשהוא מבכה?
אם יש בבית עוד אנשים, חשבו גם עליהם. אפילו אדם אחד שמעגל פינות יכול ליצור לכלב בעיה. הוא יזהה את החולשה ויפעל ממנה.
היום מתחילים שתי הרגלים שיישארו אתכם לכל השבועיים הראשונים.
אחד: הרצועה נשארת על הכלב בבית. מורידים רק לפני שינה ולפני יציאה מהבית. כשמתעוררים, מיד מחזירים. הרצועה היא הכלי תקשורת שלנו, לא ענישה.
שתיים: לא מתכופפים אליו. לא מתחננים. לא מרבים במילים. הוא לא מבין אותן ממילא. אנחנו עומדים זקופים, מדברים מעט, מובילים בשקט.
אם הוא נכנס לחדר אסור, מחזיקים את הרצועה ומובילים אותו בעדינות החוצה. בלי מגע פיזי. בלי לחץ.
היה לי לקוח שאמר לכלב "כל הכבוד" כשעשה משהו טוב, והכלב היה מושך את האוזניים לאחור ומוריד את הזנב. המילה הטובה שלו נשמעה כל כך נוקשה, שהכלב חשב שעשה משהו לא בסדר.
היום אתם מקליטים את עצמכם מדברים אליו. בטלפון. בכל אינטראקציה. במשך יום שלם.
בערב מאזינים. שמים לב לטונציה שלכם. למילים שאתם חוזרים עליהן. לקצב הדיבור.
הטונציה והמשחק עם הקול הם המסר הכי משמעותי שלכם לכלב. העבודה אתו היא 100% משחק. אם אתם מונוטוניים, הופכים להיות משעממים לכלב.
היום בבוקר, מודדים את כל המנה היומית של הכלב. כל גרם של אוכל יבש שהוא מקבל היום, מגיע מהמנוע. הקערה יוצאת מהמשחק.
בכל פעם שאתם נותנים לו פיסת אוכל, אומרים את המילה הטובה שבחרתם (יכול להיות "כל הכבוד", "יופי", "כן", מה שמתאים לכם) — בדיוק שנייה לפני שהוא מקבל את האוכל.
ככה אנחנו בונים אצלו הערכה למילה הטובה. תוך כמה ימים, המילה לבד תהפוך לחיזוק, גם בלי אוכל.
שימו לב לטונציה. המילה צריכה להישמע טובה, לא נוקשה.
היום מתחילה השגרה האמיתית. 3 טיולים ביום, מינימום 20 דקות כל אחד.
בכל טיול, חלק מהמנוע יוצא איתנו בכיס. בטיול אנחנו מחזקים את הכלב על קשר עין. כל פעם שהוא מסתכל עלינו מיוזמתו → פיסת אוכל בשקט, תוך כדי הליכה.
אם הוא מסרב לאכול בטיול — לא נותנים לו כלום בבית. למחרת ממשיכים. תוך יומיים שלושה הוא יבין שאין ארוחות חינם.
הטלפון בכיס. הטיול הוא של הכלב, לא שלכם.
אחד מ-3 הטיולים היום הופך לטיול ארוך. 40 דקות מינימום.
בחרו אחת מ-3 האפשרויות:
המטרה היא אחת. שיתעייף.
אחרי הטיול הארוך הוא יחזור הביתה ויישן. תראו על עצמכם איך גם אתם רגועים יותר.
הלברדורית שלי בובה הייתה אלופה בהתעלמות. דרכה למדתי את השיעור.
יש רגעים שהכלב מחפש את העיניים שלכם תוך כדי שהוא נובח, מנדנד, או דורש תשומת לב. הדבר הנכון לעשות הוא פשוט להתעלם.
לא לכעוס. לא לצעוק. לא להסתכל. לא לגעת. כאילו הוא לא שם.
תשומת לב, גם שלילית, היא חיזוק. אם כעסנו עליו על משהו שהוא לא הבין, מחר הוא יעשה את זה שוב — כי קיבל תגובה.
היום, בחרו רגע אחד שבו אתם מתעלמים. רואים מה קורה.
עכשיו, כשהיסודות שלכם בנויים, אנחנו עוברים לעיקרון המרכזי.
לכל "לא" — יש "כן".
לכל התנהגות שלא רוצים, חייבים לתת לכלב התנהגות חלופית ברורה. בלי זה, אנחנו רק אוסרים, והוא לא יודע מה לעשות במקום.
3 הטיולים ממשיכים. המנוע ממשיך. הרצועה בבית ממשיכה.
זה היום הכי חשוב בקורס מבחינת תפיסה. הכלב חייב אלטרנטיבה ברורה לכל התנהגות שלילית.
לא רוצים שירוץ לנבוח בדלת כשמגיעים אורחים? תלמדו אותו לשבת במקום שלו.
לא רוצים שיכנס לחדרים? אל תסגרו את הדלת. תשאירו אותה פתוחה ותתרגלו אתו שכשאתם נכנסים, הוא נשאר בחוץ. כשהוא מצליח, מחזקים מהמנוע.
היום, בחרו התנהגות אחת שמטרידה אתכם, ותכתבו למטה: מה האלטרנטיבה הברורה שאתם הולכים ללמד אותו.
הטיול הוא לא רק 20 הדקות בחוץ. הוא מתחיל ברגע שאתם מגיעים לדלת.
היום, לפני כל אחד מ-3 הטיולים, מתרגלים את טקס היציאה:
אם הוא קופץ, מתחרפן, מנסה לדחוף אתכם — סוגרים את הדלת. מתחילים מחדש.
היציאה מהבית היא הצהרת אנרגיה. אם היא רגועה, כל הטיול אחר.
היום אנחנו לא סופרים משיכות. לא טעויות. אנחנו סופרים את קשרי העין שהוא יוצר אתנו בטיול.
כל פעם שהוא מסתכל עליכם, מיוזמתו, בלי שביקשתם — סופרים בראש. פיסה מהמנוע, בשקט, תוך כדי הליכה.
תזכרו את המספר. בטיול הבוקר. בטיול הצהריים. בטיול הערב.
לא חשוב כמה פעמים הוא משך. חשוב כמה פעמים הוא חזר אליכם.
הקצב שלכם בטיול הוא תקשורת. הכלב קורא אותו לפני שהוא קורא משהו אחר.
הכלב נרגש מהסביבה? אנחנו מאטים. כשהולכים מהר עם כלב מסטרס, מגבירים לו את הסטרס. כשהולכים לאט, מורידים אותו.
הכלב מזדחל, מוריד את הראש, לא בעניין? אנחנו מעלים קצב. אנחנו מובילים את האנרגיה למעלה.
היום, בכל אחד מ-3 הטיולים, שימו לב לקצב שלכם. נסו לשלוט בו במכוון. תראו איך הכלב משנה את עצמו אליכם, לא ההפך.
אם יש בבית חדר שאתם לא רוצים שיכנס אליו, אל תסגרו את הדלת. תשאירו אותה פתוחה.
תתרגלו אתו: אתם נכנסים לחדר, הוא נשאר בחוץ. אם הוא מנסה להיכנס, מובילים אותו ברצועה החוצה בעדינות. בלי מילים. בלי לחץ.
ברגע שהוא נשאר מחוץ לחדר בזמן שאתם בפנים, ולו לחצי דקה, אתם יוצאים, אומרים את המילה הטובה, נותנים פיסה מהמנוע.
חוזרים על זה כמה פעמים במהלך היום. הוא לומד שהאלטרנטיבה (להישאר בחוץ) משלמת. החדר עצמו פשוט לא מחזיר כלום.
בבית לא משחקים עם הכלב. הכלב צריך דרך אחת. אי אפשר לדרוש ממנו להיות רגוע ולהריץ אותו בבית.
אם הוא נראה משועמם, מציעים לו גירוי מנטלי:
היום, נסו לפחות פעם אחת להציע לו אחת מהאפשרויות האלה במקום משחק. ראו מה קורה לאנרגיה שלו אחרי 15-20 דקות של תעסוקה כזאת.
אם יש לכם חצר, גם בה לא מחליפים טיול. החצר לא פורקת אנרגיה.
אין משימה חדשה. עוצרים ומסתכלים אחורה. המנוע, 3 הטיולים, והרצועה ממשיכים.
איזה 3 אלטרנטיבות התחילו לעבוד אצל הכלב השבוע?
הגעתם לשבוע האחרון. עכשיו אנחנו לוקחים את כל מה שבנינו ובודקים אותו במציאות.
ספה, מיטה, אורחים בדלת, אורחים בבית — כל הדברים שהיו "בעיה" בתחילה, עכשיו מקבלים אלטרנטיבה ברורה.
בהירים. בטוחים. שקטים.
3 הטיולים. המנוע. הרצועה. ההתעלמות. הכל ממשיך.
היום אנחנו חוזרים ל"כללי הבית" שכתבתם בעמוד 9. הוא מותר על הספה? במיטה? באיזה תנאים?
היום אנחנו מיישמים את ההחלטה בעקביות מלאה. אם החלטנו "לא" — זה לא, גם בלילה, גם כשמרחמים, גם כשהוא חמוד.
המקום שלו מוגדר: השטיח, מיטה שלו, פינה. כשהוא בוחר את המקום הזה מיוזמתו → פיסה מהמנוע, בשקט.
אם הוא מנסה לעלות לאסור, הרצועה היא הכלי. מובילים אותו בעדינות אל המקום המותר. בלי מילים, בלי לחץ, בלי מגע פיזי. ושם, כשנשאר, חיזוק.
במקום נביחה ורצה לדלת כשמישהו דופק, אנחנו מלמדים אותו אלטרנטיבה ברורה: לשבת במקום שלו.
היום, גם אם לא בא אורח, אנחנו מתאמנים. אחד מכם דופק בדלת מבחוץ.
הכלב נשאר במקום? פיסה מהמנוע. אומרים את המילה הטובה. ורק אז פותחים את הדלת בשקט.
אם הוא קופץ, מובילים אותו ברצועה חזרה למקומו. סוגרים את הדלת. מתחילים מחדש. בלי דרמה. בלי כעס.
חוזרים על התרגיל 5-6 פעמים במהלך היום.
אנחנו אוכלים את הארוחות שלנו לפני שאנחנו מתעסקים אתו ועם המנוע שלו.
במקום שיתחנן ליד השולחן, הוא לומד אלטרנטיבה: לשכב במקומו במהלך הארוחה.
היום, בכל ארוחה, הובילו אותו ברצועה למקום שלו לפני שאתם מתיישבים. כשהוא נשאר שם בשקט במהלך הארוחה — אחרי שסיימתם, נותנים פיסה מהמנוע על הרצפה. בשקט.
לא נותנים מהשולחן. לא משתפים אותו במה שאנחנו אוכלים. הריחוק שלנו במהלך הארוחה הוא מה שמשלם, לא הקרבה.
היום אתם מתכננים את הטיולים דרך מקום עם אנשים. אבל לא קרוב מדי. המטרה היא שיראה אנשים, לא שייגע בהם.
כשמישהו מתקרב, אתם עושים פניית 90 מעלות ועוברים בכיוון אחר. בלי מילים. בלי הסבר.
ברגע שהוא הולך אתכם בלי להיתקע על האדם → פיסה מהמנוע. בלי לעצור את ההליכה. תוך כדי.
אם הוא מסטרס מאדם זר, מאטים את הקצב. אם הוא נראה משועמם, מעלים. הקצב שלנו מוביל אותו, לא הפוך.
היום אתם נמנעים ממפגש פנים אל פנים עם כלב אחר. אם רואים כלב, עוברים לצד השני של הרחוב.
אנחנו לא מסבירים לו "זה לא נורא". אנחנו פשוט מנווטים אותו לסיטואציה הנכונה.
ברגע שהוא הסכים לעבור איתי לצד השני בלי להיתקע על הכלב הזר — פיסה מהמנוע. גם אם הוא הסתכל קצת. אם הוא הלך אתי, הוא הצליח.
מי שמוביל, לא נדרש להסביר. מי שעוקב, מקבל תגמול.
היום אתם מזמינים אורח אמיתי הביתה. חבר, בן משפחה, מישהו שלא היה אצלכם זמן רב.
לא מספרים לאורח שום דבר על מה שלמדתם. רק רואים מה קורה.
הרצועה על הכלב, המנוע בכיס. ברגע שהוא מציע התנהגות טובה מול האורח — נשאר במקומו, לא קופץ, מסתכל אליכם לפני שמתקרב — פיסה. בלי שהאורח יראה.
אם הוא טועה, מובילים אותו ברצועה למקום שלו. בלי דרמה. בלי התנצלויות לאורח.
האורח הוא הראי החיצוני שלכם.
אין משימה חדשה. רק הסתכלות.
לפני 21 יום עניתם על שלוש שאלות בעמוד 5.
תחזרו לשם עכשיו. תקראו מה כתבתם.
אתם זוכרים את עצמכם שם? מי שהייתם לפני שלושה שבועות?
ואז תכתבו את התשובות החדשות:
לפני 21 יום:
היום:
לפני 21 יום:
היום:
לפני 21 יום:
היום:
אתם בעלים אחרים מאלה שהיו פה לפני שלושה שבועות. הכלב מרגיש את זה כבר מאז יום 4 או 5. אם תקראו עכשיו את התשובות שלכם ביום 1, יהיה לכם קשה לזהות את עצמכם.
זה הסימן.
מה עכשיו
המוצר הזה היה הצעד הראשון. הוא סידר לכם את הבית.
מי שרוצה לקחת את זה הלאה, לעבוד עם כלבים אחרים, על מצבים מורכבים, על מקומות עם הרבה גירויים, מצטרף לקבוצת האילוף שלי.
₪1,800 רגיל, אבל אתם משלמים ₪1,603. ה-₪197 שהשקעתם בחוברת מתקזזים לכם במלואם.
תודה שהשקעתם בעצמכם.
הכלב שלכם בר מזל.
— בר
לדבר אישית: 089119588
bubadog.co.il